החלטה בתיק ע"פ 5762/13

           לפני דיון מאוחד בבקשות הנאשמים לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהוטל על המבקשים במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל), בת"פ 5711-02-09, מיום 8.7.2013, זאת עד להכרעה בערעוריהם התלויים ועומדים לפני בית משפט זה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1.        ביום 9.2.2009 הוגש כנגד המבקשים - נאהי שחיבר, המערער בע"פ 5802/13 (להלן: נאהי) ואנואר פאעור, המערער בע"פ 5762/13 (להלן: אנוער) - כתב אישום המייחס לאנואר עבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקה ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; ולנאהי עבירה של החזקה ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין.

           מדובר בפרשה שאירעה על רקע סכסוך בין שתי משפחות בכפר שהב - משפחת שחיבר ומשפחת פאעור-בוקאעי, בשל תוצאות הבחירות המקומיות לראשות המועצה שהתקיימו בשהב בחודש נובמבר 2008 בה נבחר מחמוד בוקאעי, במקום פייסל שחיבר, שכיהן עד אז כראש המועצה, ובשל ערעור שהוגש על תוצאה זו על ידי פייסל שחיבר. האירוע החל בפיצוץ בחצר ביתו של עלי שחיבר, המשיך בקטטה המונית שבמהלכה נזרקו אבנים משני הצדדים ואף נורו יריות משני הצדדים, והסתיים בירי מצד שני הצדדים כמפורט להלן:

           נאהי שהגיע למקום כשהוא מצויד באקדח ובכלי נשק נוסף שלא כדין, ירה באקדחו לכיוון אנשים ממשפחת שחיבר, לרבות לכיוונו של סיף פאעור (להלן: המתלונן) שעמד במרחק של מטרים ספורים ממנו. בכתב האישום נאמר כי כתוצאה מהירי שירה נאהי נפצע המתלונן במצחו;

           אנואר שראה את המתלונן, בן משפחתו, פצוע בראשו ומדמם פינה אותו מהמקום עם אחרים, אך שב לאחר מכן למקום כשהוא נושא אקדח שלא כדין וירה מספר רב של יריות לכיוון אנשים, וביניהם רפעאת שחיבר שנפגע מקליע בבית החזה מצד שמאל, נפל, התמוטט, ומותו נקבע לאחר מכן בבית החולים. בכתב האישום נאמר כי מותו של רפעאת שחיבר נגרם כתוצאה מהירי שירה אנואר.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרם של המבקשים עד תום ההליכים המשפטיים בעניינם. ביום 8.3.2009 הורה בית המשפט על שחרור המבקשים לחלופת מעצר במעצר בית בתנאים מגבילים.

3.        ביום 2.6.2013 ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. בפתח הדברים הסביר בית המשפט כי עדי המאשימה התחלקו לשני "מחנות" - מחנה משפחת שחיבר ומחנה משפחת פאעור-בוקאעי, כאשר כל צד טען שהצד האחר העליל עלילה על הנאשם "שלו" וכי עדי הצד האחר תיאמו ביניהם את העדויות, שמטרתן להפליל אותו, בכזב. על רקע זה הבהיר בית המשפט כי לאחר שבחן בזהירות את העדויות הוא השתכנע כי גרעין העדויות נגד שני הנאשמים הינו אמת ולא נרקמה עלילה נגד מי מהצדדים. בהמשך בחן בית המשפט המחוזי בפירוט את זירת האירוע, לוחות הזמנים של האירוע, את הראיות בתיק והתייחס גם ל"פרשת התצהירים הסותרים" שבה התברר כי שני עדים שמסרו במשטרה הודעות המפלילות את אנואר הוחתמו על תצהירים סותרים המנקים אותו מאשמה. לבסוף, קבע בית המשפט כי הוכח, מעל לכל ספק סביר, כי המבקשים ירו, בנסיבות המפורטות בכתב האישום, כל אחד לעבר בני משפחת הצד האחר, אך לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי היריות שירו אמנם פגעו במתלונן ובמנוח. לפיכך, זוכה נאהי מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ואנואר זוכה מעבירת הריגה. כל אחד מן המבקשים הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ובעבירה של החזקה ונשיאה של נשק, כאשר בהכרעת הדין נקבע כי נאהי החזיק ונשא אקדח וכן כלי נשק דומה לעוזי ואילו אנואר החזיק ונשא אקדח בלבד.

4.        ביום 8.7.2013 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר השית על כל אחד מן המבקשים שלוש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורם והתנאי שהמבקשים לא יעבור עבירות לפי סעיפים 329, 330, 334, או 335 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי הטעים כי מדובר בשני נאשמים נורמטיביים, בעלי משפחות, שמעשיהם באירוע מהווים חריג להתנהלותם עד אז. בית המשפט הוסיף כי לגבי נאהי קיימות אמנם נסיבות חמורות יותר מאשר לגבי אנואר, שכן הוא נשא שני כלי נשק והחל בירי, אך מנגד יש להביא בחשבון את האובדן שחווה נאהי עקב מותו של קרוב משפחתו כתוצאה מירי שנורה מהצד של אנואר.

תמצית נימוקי הבקשות

5.        המבקשים הגישו את ערעוריהם על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי ועל גזר הדין. אנואר מיוצג על ידי בא כוחו, עו"ד אלי סבן ונאהי מיוצג על ידי בא כוחו, עו"ד שמואל ברזני. במהלך הדיון שנערך לפני פירט עו"ד סבן באריכות את טענותיו בערעור על הכרעת הדין על מנת לבסס את טענתו לפיה סיכויי הערעור טובים. לחלק הארי של טענותיו של עו"ד סבן כנגד הכרעת הדין הצטרף אף עו"ד ברזני. לנוכח התוצאה אליה הגעתי והשלב הדיוני בו ניתנת ההחלטה דנן לא ראיתי מקום לפרט טענות אלה. בקצירת העומר אציין, כי עו"ד סבן ועו"ד ברזני טענו שבית המשפט המחוזי לא התייחס לעדויות רלבנטיות ולא נימק כיצד הן מתיישבות עם ראיות אחרות בתיק ועם נתוני הזירה. עוד טענו עו"ד סבן ועו"ד ברזני לכך שבית המשפט פיצל באופן שרירותי בין העדויות תוך יישום שגוי של הכלל "פלגינן דיבורא". עו"ד סבן הוסיף וציין כי לא ברורה מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר תיאום עדויות וכי מסקנה זו אינה מתיישבת עם השכל הישר. באופן כללי הטענות המכוונות כנגד הכרעת הדין נוגעות להערכת משקל הראיות בתיק ולאופן בו נקבעו ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. נוכח הפגמים הנטענים בהכרעת הדין טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור כנגד הכרעת הדין אינם מבוטלים ומכל מקום לא ניתן לומר כי מדובר בערעורים מופרכים.

6.        עו"ד ברזני הדגיש כי סיכויי הערעור כנגד גזר הדין טובים, שכן המבקשים הם אנשים נורמטיביים, ללא עבר פלילי, עבדו למחייתם טרם מעצרם בפרשה זו והם אנשי משפחה. עו"ד ברזני הוסיף כי לאור העובדה שהמשפט נוהל כארבע שנים, במהלכן הם היו משוחררים בתנאים מגבילים והתייצבו לכל הדיונים ללא הפרה של התנאים המגבילים - גם לאחר שניתנה הכרעת הדין המרשיעה - ניתן ללמוד שלא נשקפת מהם מסוכנות או חשש להימלטות מפני אימת הדין.

תגובת המשיבה

7.        המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד הילה גורני - טוענת כי אין מקום לקבל את הבקשות. המשיבה טוענת כי אין כל צורך להידרש לטענות המערערים-המבקשים לגופן שכן אין זה השלב הנכון לעשות כן. באשר לטענות המכוונות כנגד הכרעת הדין מדגישה המשיבה כי מדובר בטענות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים ואף ערכה ביקור בזירת האירוע; ולפיכך, ולאור הלכת אי ההתערבות, סיכויי הערעור אינם גבוהים.

           באשר לערעורים כנגד גזר הדין; טוענת המשיבה כי אף סיכוייהם אינם גבוהים שכן העונש שהושת על המערערים-המבקשים בנסיבות העניין הוא מתון ומאוזן בהתחשב בעובדה שמדובר בשימוש בנשק חם וירי לעבר קהל אנשים. המשיבה אינה טוענת למסוכנותם של המבקשים או לחשש להימלטותם מפני אימת הדין, אך טוענת כי העובדה שהמבקשים היו משוחררים בתנאים מגבילים זמן ממושך אינה חזות הכל וכי יש ליתן משקל משמעותי לאינטרס הציבורי שבתחילת ריצוי המאסר בסמוך לאחר גזירת הדין על ידי הערכאה הדיונית. בשל כל הטעמים דלעיל, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשות.

דיון והכרעה

8.        לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשות, והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון המפורטת והמעמיקה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

9.        הלכה היא כי נאשם שנגזר דינו למאסר חייב להתחיל בריצוי העונש באופן מיידי. אין מעכבים ביצוע של עונש מאסר אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל או אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה [ראו: ע"פ 111/99שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241, 261 (2000) (להלן: עניין שוורץ)]. שיקול משמעותי בבחינת קיומן של נסיבות מתאימות לעיכוב ביצוע העונש הוא עד כמה סיכויי הערעור להתקבל טובים (שם, בעמודים 278-280).צודקת המשיבה כי אין זה השלב הראוי לדון בטענות המכוונת כנגד הכרעת הדין שכן מלאכה זו שמורה למותב שידון בתיק העיקרי. מבלי לטעת מסמרות, צודקת המשיבה כי טענותיהן של המבקשים מכוונות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות ואופן הערכת הראיות ומשום כך על המבקשים לעבור משוכה לא פשוטה, כלל ועיקר. המערערים-מבקשים אינם מעלים בערעוריהם שאלות של משפט אשר עשויות בנסיבות מסוימות להצדיק את עיכוב ביצוע המאסר. זאת ועוד, מקובלת עלי טענת המשיבה, כי ככל שהכרעת הדין תיוותר בעינה, סיכויי הערעור כנגד העונש אינם גבוהים נוכח העובדה שבנסיבות המקרה דנן נדמה לכאורה שמדובר בעונש שאינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. בהתחשב בתקופות המאסר שהושתו עליהם, אין חשש ממשי כי ערעוריהם של המבקשים-מערערים יהפכו לתיאורטיים.

10.      אכן, אחד השיקולים המשפיעים על הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע עונש הוא השאלה האם נאשם היה משוחרר בתנאים מגבילים טרם ניתן גזר דינה של הערכאה הדיונית והקפיד על שמירתם [ראו למשל: ע"פ 3372/11קצב נ' מדינת ישראל (18.5.2011), פסקה 58], אך מאידך קיים האינטרס הציבורי בתחילת ריצוי המאסר בסמוך ככל הניתן לאחר מתן גזר הדין על ידי הערכאה הדיונית. לא נעלמה מעיני העובדה כי מדובר בנאשמים שטרם מעורבותם בעבירות מושא הערעורים דנן ניהלו אורח חיים נורמטיבי וגם לאחר מכן לא היו מעורבים בפעילות פלילית נוספת, אך בכך אין די כדי לעכב את תחילת ריצוי המאסר בפועל בנסיבות דנן.